קדושים תהיו, רש"י רמב"ם ורמב"ן

פר' קדושים. קדושים תהיו. פי' רש"י הוו פרושים מן העריות ומן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: אשה זונה וחללה וגו', אני ה' מקדשכם (ויקרא כא ז-ח), לא יחלל זרעו בעמיו, כי אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו), קדושים יהיו, אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו-ז) עכ"ל. והרמב"ן חלק עליו וכתב ז"ל אבל בתורת כהנים (ספרא ויקרא יט א) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (ספרא ויקרא יא מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא יא מד) כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים ותתיר הביאה איש ואשתו ואכילת הבשר והיין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב הזה אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל וכו' ויקדש עצמו מן היין במיעוטו וכו' וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה וכו' וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו וכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב וכו' וכן דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין וכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכו' וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות (שמות כג יב), ועוד אפרש זה (בפירושו לויקרא כג כד) בע"ה יתברך. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני י"י אלהיכם לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב) עכ"ל.

אך קשה, דהנה בספר המצות שורש י' כתב הרמב"ם ז"ל הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם, כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כג יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ונאמר חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש ואין הפרש בין אומרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו ולשון ספרי (על במדבר טו לט) והייתם קדושים זו קדושת מצות עכ"ל. והרמב"ן בהשגותיו שם תירץ בעד הבה"ג ז"ל ואמנם בעל ההלכות לא מנה קדושים תהיו אבל מנה והתקדשתם והייתם קדושים והקדושה באמת להיות פרושים ואשר הם בכלל למניעות כולן לא ימנו קדושים תהיו ושמרתם את מצותי ושמרת ועשית את מצותי ואת חקותי וכו' ורבים כן בתורה אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים היא מצוה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים ביחוד כאשר מפרש והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצות עשה מיוחדת בהם אבל ואנשי קדש תהיון לי הבטחה לא מצוה כענין והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וזהו מדרשו של איסי בן עקביה שאמר הוא מוסיף להם קדושה שאילו לפירוש הרב היה לומר כשישראל עושין מצוה מוסיפין לעצמן קדושה וכן לרבי ישמעאל שדרש שם כשאתם קדושים אתם שלי הבטחה מיעדי התורה הוא עכ"ל. וקשה דכאן בהשגותיו נראה שהוא מודה להרמב"ם דקדושים תהיו היינו מצוה כללית לשמור כל המצות וכמו שמנאה עם המצות הכלליות האחרות כמו ושמרתם את מצותי ולכן הסכים שאין למנותה מצוה בפני עצמה והרי בפירושו לעיל כתב דהיא מחייבת כמה וכמה פעולות כגון ההמנע מאכילה גסה ומרוב תשמיש וההזהר מן הטומאות אפילו למי שאינו מצוה בהן ואיסור דברי נבלה וכדו'. ועוד קשה דשם בפירושו השוה לה מצות השביתה בשבת מקרא דתשבות וכתב שהיא כוללת כל הטרחים וכתב שעוד יפרש זה וכוונתו לפירושו למילת שבתון בפרשת אמור בקראי דראש השנה ושם הרחיב וכתב שהוא מקור לאיסורי שביתה והנה שמעינן מיניה דענין תשבות הוי כענין שבתון שהיא כוללת כמה וכמה מעשים מסויימים וכתב שם ז"ל והנה הוזהרו המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה עכ"ל ונראה מדבריו שהוא עשה גמור.

והנראה לומר בזה הוא דשיטותיהן של רש"י רמב"ם ורמב"ן נבנו על שתי נקודות. הראשונה, אם צוויי הקדושה יחייבו פעולות מיוחדות, ואת"ל הכי, האם המקיימם נקרא קדוש באשר קיימם. דהנה כמעט בכל מקום שבאים צוויי הקדושה השתדל רש"י להעמידם בפעולות מסויימות, כגון בפרשת משפטים אקרא דאנשי קדש תהיון לי פי' ז"ל אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, אם לאו אינכם שלי עכ"ל הרי הוציאו מלשון כללי שיהיו לו אנשי קודש ופי' שאם הם אנשי קודש ר"ל ע"י ההשמר מאכילת שקוצי נבלות וטרפות, אז יהיו לו ית'. וכן בקראי דפרשת אמור אקרא דקדושים יהיו לאלקיהם פי' על כרחם יקדישום בית דין בכך ואקרא דוקדשתו פי' וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו וייסרהו עד שיגרש קדוש יהיה לך נהוג בו קודש לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. ואצל והתקדשתם והייתם קדושים דפר' שמיני לא הוצרך לפרש כי שם היינו פשטיה דקרא ממש דכתיב והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ ולכן גם פה פי' דקדושים תהיו היינו שיהיו פרושים מן העריות והוצרך להביא ראיה לדבריו כי מדברי הספרא לא משמע הכי שאמרו סתם פרושים תהיו וכאן בתחילת פר' קדושים אין שום ראיה מסמיכות הפסוקים דבעריות מיירי ולכן הביא מפר' אמור דהתם לשון קדושים יהיו וכדו' נאמר בענין עריות וה"ה הכא. ואם כן כמו שכתב הרמב"ן בעד הבה"ג דמנה והתקדשתם והייתם קדושים כמצות עשה משום דקיימי אמעשה מסויים דאכילת שרצים כמו כן אם היה הבה"ג מפרש הנך לישני דקדושה כדברי רש"י היה לו למנותם כל אחד למצוה בפני עצמה. ולרש"י נקרא קדוש במה שעושה פעולות אלה שזה ענין הקדושה. והרמב"ם ס"ל להפך דלא נאמר לשון קדושה על איזו פעולה מסויימת כמו שכתב בסה"מ שהם צוויין לקיים כל התורה כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך וכתב שם דמי שמקיים את המצוות בכלל נקרא קדוש ז"ל ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש עכ"ל. ולכן לדבריו אין באחד מן הצוויים הללו מצוה בפני עצמה.

אך הרמב"ן ס"ל דאין הקדושה מחייבית מעשה מיוחד ולכן אין העושה אחד מן המעשים שכתב בפירושו לריש קדושים נקרא קדוש. כי הרמב"ן דקדק בלשונו וכתב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והנה הפרושים אינם נקראים פרושים משום מעשה מיוחד שעושים, ואע"פ שהם ודאי נמנעים מכמה דברים ידועים כמש"כ לא לזה נקראו פרושים אלא משום דעי"ז הגיעו לפרישות והוא כדברי הרמח"ל במסילת ישרים סוף פרק יג ז"ל הרי לך הכלל האמתי כל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרש מהם וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא עכ"ל. והוא מה שכתב הרמב"ן כאן וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, הרי לך שהפרישות הוא דרגת רבי חייא שכל שלא היה לו צורך לא היה שח כדברי הרמח"ל הנ"ל, וכדי שיגיע למדה זאת יתחיל במה שלא ידבר דברי נבלה ושום דבר נמאס ובסופו של דבר יגיע לדרגת הפרישות ויהיה מכלל הפרושים שאינם נהנים מן העולם אלא לצורך וכפי ההכרח. וכן כל שאר המעשים שהזכיר, אינם הפרישות עצמה אלא הכשר פרישות, ואין בקדושים תהיו אזהרה על איזה מעשה מסוים אלא על מצב כללי של פרישות והוא גם ישתנה כפי כחו של כל אחד ואחד כמו שביאר הרמח"ל שם. וכן בעשותו איזה מעשה מן המעשים אינו נקרא קדוש שפירושו פרוש אלא כשיגיע בסופו של דבר לפרישות אז קדוש יאמר לו. ולכן אמנם דעתו כדעת הרמב"ם בזה שאין כאן צווי על מעשה מיוחד אלא דפליג עליה ועל רש"י בזה שאין אדם נקרא קדוש בהמנע מדבר אחד אלא בהגיעו לדרגת הפרישות. וכן פירש לשיטתו בהשגתו לשורש ד' דאנשי קדש תהיון לי הבטחה לא מצוה כענין והייתם לי סגולה וכן פי' מדרשו של איסי בן עקביה וכן פירש דלרבי ישמעאל שדרש שם כשאתם קדושים אתם שלי הבטחה מיעדי התורה הוא. ועכ"פ אין ראוי למנותו מצוה שאין בה חיוב מעשה מסוים ולא מדה או דעה מסוימת אלא דרגת האדם בכללו.

וכן נאמר במצוה דתשבות ושבתון דאינם מחייבים מעשה מיוחד אלא שיהיה במצב של מנוחה וראו חכמים דרמיא עלייהו לגזור ולאסור כמה מעשים כדי שעי"ז ינוחו ולא יטרחו בשבת ויבטלו ענין השביתה. ולכן מעשים אלה אינם מצות בפני עצמם אלא הכשר מצות מנוחה ולכן מנאה ברשימה אחת עם קדושים תהיו. ואף על פי שמנה רמב"ם במצוה קנד מצות עשה דשביתה ולא השיג עליו הרמב"ן שם היינו משום דלא מנה אלא מצות עשה של לשבות ממלאכה ולא צד הטרחה. וכן ועשית הישר והטוב הוא שיהיה האדם ישר וטוב בכל הנהגותיו ולכן אינה מצוה ממנין המצות ולא מנאה הרמב"ן בין המצות שהשמיט. (ואדרבה הפעולות המסוימות שמנה הרמב"ן כאן ייכנסו בגדר שורש י' בסה"מ שכתב שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות, והסכים עמו הרמב"ן שם וכתב שגם הבה"ג נהג כן במנינו.)

וסמך לפלוגתתם ביבמות כ: תניא רבי יהודה מחליף איסור מצוה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמאי קרי ליה איסור מצוה דכתי' (ויקרא כז, לד) אלה המצות איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדוש' אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך ונראה דכוונת אביי היא דבזה שמקיים גזרת החכמים נקרא קדוש כי קדושה תיאמר על כל מעשה פרישות מן החטא וכשאינו מקיימם חסר לו מעשה דקדושה וזה כדברי רש"י והרמב"ם שבכל מעשה ומעשה שעושה הוי קדוש ואתא רבא ופליג עליה ואמר דקדוש היינו פרוש ובקיום מצוה אחת לא נקרא קדוש ותמה אדברי אביי דמשמע מדבריו דאם עבר על דברי חכמים רק לא הגיע לפרישות וזה אינו דגם נקרא רשע וענין הקדושה הוא לקדש עצמו במותר לו וקיום דברי החכמים הוא רק תחילת דרכו בזה והוא כדברי הרמב"ן אך אביי לשיטתו לא קשיא ליה דלאו בדרגות של צדקות ורשעות איירינן אלא דפעולה זאת של פרישות מדבר שמותר מדאורייתא הוי בגדר קדושה. אשתכח דאיפליגו בתראי בפלוגתא דקמאי.