מואבי ולא מואבית

כתיב במגילת רות (ד, ו) ויאמר הגאל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, ופי' רש"י נחלתי זרעי כמו נחלת ה' בנים לתת פגם בזרעי שנאמר לא יבא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית עכ"ל. וידועים דברי הגרי"ז בחידושיו על התורה שהקשה דלמה תלה הדבר בזרעו, והלא אסורה היא לו באיסור לאו כיון דלא ידע הדרשא דעמוני ולא עמונית. ותירץ שם ע"פ הגמ' ביבמות עו: דאיתא התם א"ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ"ט דקאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג, ה) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו בעי לאכרוזי עליה מיד (שמואל ב יז, כה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש וכתיב (דברי הימים א ב, יז) יתר הישמעאלי אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ע"כ. ופי' הגרי"ז דדואג ס"ל דדין מואבי ולא מואבית הוי מי"ג מידות ומשו"ה אפשר לחלוק עליו דכל ב"ד יכול לחלוק על דין הנלמד בי"ג מידות עד שהשיב לו יתר הישמעאלי דקבלה היא. והכי נמי הוה ס"ל לגואל דמי"ג מדות קאתיא ומשום הכי חשש דלעתיד יעמוד בית דין אחר ויחלוק על בועז והזקנים ויפסלו את זרעו ולא ידע הגואל שהיא הלכה למשה מסיני.

אך קשיא דאיתא ברות רבה (ז, ז) ר' שמואל בר נחמן אמר אילם היה מדברי תורה אמר הראשונים לא מתו אלא על ידי שנטלו אותן ואני הולך ליטלה חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי איני מערב פסולת בבני ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ולשון נתחדשה הלכה מורה שנתחדשה בימיו, ולא שהיתה קבלה שקיבלו, וכן משמע לשון אילם היה מדברי תורה דלא ידע עצם ההלכה ולא שהיה בספק אם מי"ג מידות קאתיא או מקבלה. וגם קשה לשון איני מערב פסולת בבני דמשמע דכבר איכא פסולת. וכן איתא להדיא בירושלמי אמתניתין דמואבי ולא מואבית כתיב (דברי הימים א ח) ושחרים הוליד בשדי מואב מן שלחו אותם חושים ואת בערא נשיו שחרים זה בועז שהיה משוחרר מן העונות הוליד בשדה מואב שנשא את רות המואביה מן שלחו אותם שהיה משבטו של יהודה דכתיב ביה (בראשית מו) ואת יהודה שלח לפניו וגו' חושים ואת בערא נשיו וכי יש לך אדם שהוא מוליד את נשיו אלא שחש כנמר וביאר את ההלכה ויולד מן חודש אשתו לא צורכה דלא ויולד מן בערה נשיו אלא על ידיה נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית כתוב אחד אומר (שמואל ב יז) ושמו יתרא הישראלי וכתוב אחד אומר (דברי הימים א ב) יתר הישמעאל רבי שמואל בר נחמן אומר ישמעאלי היה ואת אמרת ישראלי אלא שנכנס לבית דינו של (ישעיה) ישי ומצאו יושב ודורש פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ ונתגייר ונתן לו את בתו ורבנין אמרין ישראלי היה ואת אמרת ישמעאלי אלא שחגר מתניו כישמעאלי ונעץ את החרב בבית דין או נהרוג או נהרג או נקיים דברי רבי כל מי שהוא עובר על הלכה זו בחרב זו אני הורגו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. הרי שחש כנמר וביאר את ההלכה, ועל ידו נתחדשה הלכה, משמע דבועז עצמו ביאר וחידש הלכה זו והיתה עזות בדבר זה דהיינו לשון נמר דהוי עז כנמר. וגם דברי יתר הישמעאלי מורין כן דאמר נקיים דברי רבי ולאו משום דקבלה היא אלא דראוי לקיים דברי רבו. ומכל הנ"ל מבואר דחידוש הוא ולאו משום קבלה קאתינן עלה. וכן הוא ברות רבה (ד, א) אלא ישראלי היה וחגר חרבו כישמעאלי, ונעץ החרב באמצע בית המדרש, ואמר או אהרוג או אהרג עד שאני מקיים הלכה לרבים שכל שיבטל הלכה זו בחרב הזאת אני מתיז את ראשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. הרי דלאו משום דקבלה היא אלא לקיים הלכה לרבים.

אך קשיא מהא דאיתא בב"ק לח. דאמר עולא ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה (במדבר כה, יז) צרור את המדינים מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית. ואם כפשוטו יקשה דהרי ידע משה דעתידות רות ונעמה להתגייר והרי מבואר דמואבי ולא מואבית עמוני ולא עמונית והיאך נחלקו בדבר זה.

וביאור הדברים הוא דהנה פי' הרמב"ן טעם איסור זה בפירושו לקרא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וז"ל והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה ע"כ. דהיינו דהוו כפויי טובה ועזי פנים ומשום זה לא ייתכן שיבאו בני אדם פחותים כאלה בקהל ה'. אך קבלה היתה בידם דלא לנצח יריב ה' את בני מואב ואם יתבאר לעתיד דאינם עזי פנים ואויבים לנו כמו שהיו שאולי נקבלם. וזוהי כוונת הגמ' בב"ק, דלאו דאמר לו הקב"ה למשה להדיא דעתידה רות המואביה להתגייר אלא דבזה דאמר לו אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מבואר דעתידה טובה לצאת מהם ולא כמו אותו מצרי שהרג משה דהתם וירא כי אין איש.

(ואגב נבאר תנחומי עולא לרב שמואל בר יהודה דשכיבא ליה ברתיה בב"ק שם דלפום ריהטא קשיא טובא איך אמר לו דברים קשים כאלה דאמר לו שם והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות טובות וכו' בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ונראה כדברי אכזריות סתם, אלא י"ל דאדרבה עולא ירד לעומק דעתו של רב שמואל בר יהודה שעיקר מרירות לבו היתה על שנפטרה בתו טרם זכתה למלאת את תפקידה, ולכן ניחמו בזה שאדרבה ודאי עשתה כבר את כל המוטל עליה, דאי לאו הכי והיה איזה דבר טוב צריך להעשות על ידה היה הקב"ה משאירה בחיים כדחזינן ממואב.)

ולכן כשראה בועז את מעשה רות שהיתה בת מלכים והלכה אחר חמותה לבית לחם וגם ירדה הגורן אל בועז אמר ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון וכו' והיינו דחש כנמר וביאר הלכה ולאו משום דכתיב מואבי דייקא דהא כבר אקשו דבאיסור מצריים נמי כתיב מצרי ונדייק ולא מצרית אלא משום דראה מעשי רות בת מלך מואב כמה גמלה חסד לנעמי וכמה העיזה לעשות לשם שמים העיז גם הוא כנגדה כמים הפנים לפנים וכשמו בו עז והבין דהגיעה השעה שאפשר לקחת את בנות מואב לנשים והן יגררו אחר בעליהן ויהיו חלק מן הכלל, כמו שהותר להחיות נקבות במלחמה. והיינו עזות דצריך להיות עז כנמר לחדש דבר כזה, ומן הסתם היו חושדים אותו דמשום יצריה עבד הכי ושרי לעצמו וכמו שהתירו שנים הראשונים לעצמם ומתו בעוונם ולכן דרשו בירושלמי שחרים זה בועז שהיה משוחרר מן העונות ולכן היה ראוי לפסוק דבר כזה. אבל מ"מ לא נתפשט פסק דינו של בועז, ואמר הגואל פן אשחית את נחלתי ור"ל דמאן אמר לך דפסקה מינייהו מידה מגונה זאת וכי משום דרצונך לקחת את רות המואביה לאשה נסמוך עליך ונתיר את המואביות, ירא אני לערב פסולת מידה זו בבני. והיינו דאמר ליה דואג לשאול דמדחזי' גבורה ואכזריות בדוד באופן משונה שלא העיזו כל שאר עם הצבא לעשות דבר כזה הרי לך דמידה זאת באה ממואב ולכן ברור שטעה בועז באומרו מואבי ולא מואבית. וחז"ל דייקו זה מקראי דכתיב בן מי זה הנער והלא יקשה מאוד כפי סדר הכתובים וכמו שהקשו שם ביבמות בריש סוגיין וביארו דשאלה כזאת תישאל כשיעשה אדם מעשה שאינו נראה כפי טבעו וייחוסו כמו מי אלה דאפרים ומנשה כמו שפי' רש"י וכגון מי אתה בני דיצחק ומי את בתי דבועז באמת כדלקמן ולכן שאל שאול האם מפרץ או מזרח ר"ל מהי תכונתו האם תכונת מלך או תכונת אדם חשוב וזהו שאמרו שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו וכמו שפי' רש"י שם שראה בו סימני מלכות ולכן השיב דואג שמידה זאת לפרוץ פרץ בעזות היא מידת מואב וכמו שהעיזה הבכירה לקרא שמו מואב כדאיתא בב"ק לח: והיו נושאים ונותנים עד שבא יתר הישמעאלי וחגר חרבו כישמעאלי או שהיה ישמעאלי ובאמת לא פליגי ור"ל דהראה דכל מידה ומידה יש בה צד טומאה וצד קדושה ומידת ישמעאל לחגור חרב גם היא יש לה מקום במלחמתה של תורה ואין זה פסול מצד עצמו המונע מלבוא בקהל, ובאמת יש לראות במעשה רות תיקון לבתו של לוט שבעזותה שכבה עם אביה וקראה שם בנה מואב והיא בעזותה הלכה לשדה בועז באמצע הלילה ושכבה אצל מרגלותיו, ואמר ששמואל הרמתי פסק כדברי בועז ואם תידוק תשכח פסק זה במקרא דכתיב (שמואל א טז יב-יג) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי ויאמר יהוה קום משחהו כי זה הוא ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח יהוה אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה עכ"ל וענין אדמוני עם יפה עינים פי' בשערי אורה בשער השלישי והרביעי דהיינו דדוד כלול מן הדין ומן הרחמים וכשהוא מתלבש במידת אדמוני הוא עושה מלחמות וכשהוא מתלבש במידת יפה עינים הוא משפיע לעמו ברב חסדו והדבר תלוי בהכרעה דטוב רואי ודלא כעשו דכתיב ביה רק ויצא הראשון אדמוני והיינו דקרי ליה הכא שמואל הרמתי דכתיב שם בסיפיה דקרא וילך הרמתה דכדי להבחין דבר זה היה צריך לעלות הרמתה ר"ל תפארת כמו שפי' הרמ"ק בפרדס בשער ג פרק ח לראות שהיא כלולה מכל הג' מידות והם מידות דוד דהיינו אדמוני, יפה עיניים, וטוב רואי. נמצא שפסק שמואל דמדתו זאת הוכשרה וראוי הוא להשתמש בה לעתים לצורך. וכנגדו דואג האדומי כבר ביארו חז"ל דמידת אדום היתה בו והשתמש בה לצד הטומאה דבעא ג' מאות איבעיי במגדל הפורח באויר וזו מידת עשו כמו שאמרו חז"ל שהיה שואל היאך מעשרין את המלח ותורתו היתה משפה ולחוץ ולכן היה רוצה לפסול את דוד דכל הפוסל במומו פוסל.

וענין זה של שינוי עם מקדמותו עד כדי כך דאשתני דיניה מבואר בברכות כח. דתנן בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל א"ל ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל א"ל ר"ג והלא כבר נאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' א"ל ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י, יג) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים וכל דפריש מרובא פריש אמר לו ר"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מט, ו) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' וכבר שבו אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר (עמוס ט, יד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו מיד התירוהו לבא בקהל ע"כ והרי אם סנחריב בלבל את כל האומות מנין להם שיהודה גר עמוני היה ועוד מה ענין פלוגתתם בענין שבו ולא שבו אלא פירושו הוא דסנחריב הרס גדרי כל העמים ואם לפני זה כל עם ועם היה חזק באופי שלו ודרכיו ומנהגיו אחר שעלה סנחריב נחלשו החילוקים והטבעים האצמעיים בפני המלוכה והתרבות הכוללת של סנחריב ואף אם נכיר באדם שמצאצאי עמון הוא ומדינת עמון מקום מושבו אין זה אותו עמון שהיה מקדמת דנא ונשתנה טבעו (ובמו עינינו ראינו בני אדם המכונים "ליטאים" ואין בהם ולו שמץ קטן של אופי אנשי ליטא שרובם נהרגו על קידוש השם הי"ד ולא נשארו הולכים בדרכי ליטא כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה ואדרבה ע"פ רוב הושוו במידותיהם ודעותיהם לאלה המכונים "חסידים" שאף הם נתשנו הרבה מכמות שהיו) ולכן עכשיו הותרו אף הגברים לבוא בקהל והקשה לו ר"ג דמקרא דאחרי כן אשיב נראה ששב לקדמותו והשיב לו ר' יהושע דאולי בזמן מן הזמנים ישוב לכמות שהיה אבל מדכתיב אשיב אין ראיה דאף אצל ישראל כתיב ושבתי ואף שהם קיימין מ"מ לא שבו לקדמותם. 

והא דדיני העמים תלויים במידותיהם מבואר בבבא קמא שם לעיל מיניה דאיתא התם אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב א"ר אבהו אמר קרא (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל וקשה דבסופו של דבר לא פירשו אם רעהו דוקא או לאו דוקא ועדיין סתרי דינים אלה אהדדי. והכוונה דמצד מעשיהם נשתנה דינם דרעהו אפשר לפרשו דווקא ר"ל ישראל ואפשר לפרשו לאו דווקא ר"ל כלל האדם ופירושו ישתנה כפי האומה והזמן, דיש ביד האומות להקרא רעים רק דבחרו למאוס בז' מצוות.

וביתר ביאור הנה איתא בתנחומא וזאת הברכה ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה שנאמר וזרח משעיר למו אלו בני עשו שהן בני שעיר הופיע מהר פארן אלו בני ישמעאל שנאמר וישב במדבר פארן וכתיב עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים וגו' כיון שראה הקב"ה שלא רצו לקבל התורה התירן והקפיצן לגיהנם כמה דאת אמר לנתר בהן על הארץ ובמקום אחר הוא אומר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך בא מיכה המורשתי ופסק את הדבר שנאמר ועשיתי באף ובחמה נקם את הגיום אשר לא שמעו וכו'. וביאור דברי המדרש הוא דהנה מפשוטו של מקרא דוזאת הברכה לא משמע כלל דמדבר בגנותם של האומות, ואדרבה כתיב התם אף חבב עמים כל קדשיו בידך וכו' עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכו' והוא כי באמת אפשר לפרש עמים ר"ל אומות העולם ואפשר לפרש דר"ל רק שבטי ישראל וכמו שפירש רש"י קרא דעמים הר יקראו בשני האופנים והדבר תלוי באומות עצמם, כי אם יבחרו בטוב הרי הקב"ה חבב אותם והם יזבחו זבחי צדק. ולזה הביא המדרש את דברי חבקוק דהתם מהדר אהנך קראי דמתן תורה דבפר' וזאת הברכה דכתיב התם (ג ג-ו) אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים ויתפצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו וכן (יג) בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים. והנה חבקוק פי' הנך קראי דה' מסיני בא לגנאי האומות, דבימיו הזניחו שבע מצות כדפירשו בב"ק שם, ומפני זה פירשו בספרי בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תרצח וכו'. והקשו דהרי כתיב בתהלים יודוך וכו' כי שמעו אמרי פיך. ולזה הביאו את דברי מיכה להכריע דהכל תלוי באומה דאיכא דשמעו ואיכא דלא שמעו. ועפ"ז מתפרשים דברי הגמ' ב"ק לעיל דהא דהתיר ממונם היינו משום שלא קיימו ז' מצוות ב"נ אבל אם היו מקיימים היינו מפרשים דרעהו קאי נמי אנכרי, ומילת רעהו בעצמה סובלת שני הפירושים.

תוספת לחג השבועות תשפ"ד:

ובאמת עזות זאת של רות ושל בועז ושל דוד ניכרת בעצם חג השבועות, יום פטירתו של דוד המלך לפי מדרש רות רבה (ג:ב), והוא כמו שביאר ר' שמחה זיסל בחכמה ומוסר חלק א מאמר קג הנקרא אגרת בקורת ומדבר שם על רכות הלב וכניעה בהמית (ובזה ניכרת השפעתו של ניטשה), וז"ל שמדת המורך ומדת הפחד יותר מדאי באה מכניעה בהמית כי כניעה השכלית מבחין באבן בוחן ממה לפחד ובמה לבטוח. ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ואמר לו הקב"ה: (שמות יט. י.) "וקדשתם היום ומחר". ולדעת ר"י, בשבת פ"ז כמדומה, הוסיף משה יום א' מדעתו יעו"ש. ולא פחד כלל מפשטות הכתוב, אבל הבין כי יש לדרוש בו – היום כמחר. וכן מר"י גופי' יש להתפעל מאד, איך יעלה על דעתו כזאת שמשה יוסיף מדעתו, אבל הכריחו הענין וכו' ולא הבאתי זאת רק להתבונן, היאך שסברא אחת אצל בעל שכל חזק, מהפך כל הקדירה כבשרא בקלחת, בדברים אשר בלתי בעל שכל החזק, יפחד מאד מאד להוציא מפיו זאת עכ"ל. והחונן לאדם דעת יחננו ויברכנו להבין ולהשכיל בעמקי תורתו.