בכור שורו הדר לו וקרן מחוברת (בבא קמא ב:)

איתא בב"ק ב: מנלן דנגיחה בקרן דת"ר אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח מאי ואומר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ת"ש בכור שורו הדר לו והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד ה"מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור שורו הדר לו וגו' ופירש"י שם דתלושה היינו שאוחזת את הקרן בין שיניה. ותמוה דלמה הס"ד דבתלושה הוא הלא מדובר במעשה שור וההוא ודאי כפשוטו במחובר ולמה לנו לומר בלי ראיה דבתלושה איירי. ועוד מאי אולמיה דהאי קרא מהאי קרא, דגם קרא דבכור שורו אפשר לפרש דבתלושה מיירי, דאי סד"א דנגח בתלושה אולי בהם היינו לכשייתלשו עמים ינגח. ועוד קרא דצדקיה בן כנענה למה לי דלייתו קרא דבכור שורו ולא יקשה מידי.

והנראה לומר בזה הוא דמה שנסתפקו בגמרא הוא בפירוש מילת יגח. דהנה איתא התם תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מאי שנא נגיחה דקרי לה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף האי נגיפה נגיחה היא דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה וכו'. וגם הכא איכא למיתמה דאי נגיפה הוי פירושו נגיפה בגוף ונגיחה היינו בקרן היאך אפשר לומר דהך נגיפה נגיחה היא וכל הפסוקים שם תמוהים. והכוונה היא דבאמת שתי המילים נגיחה ונגיפה יש להן פירוש כללי ופירוש פרטי, דבכמה מקומות בתנ"ך נגיפה היינו מעשה חבלה או נזק, כמו ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעים וכן ועבר ה' לנגף את מצרים וכו' וכן בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וכו' וזה הרבה. וכן נגיחה אף שכמעט בכל מקום אחר בתנ"ך היא לשון נגיחה בקרן, יש גם מקומות שהוא לשון מלחמה כמו בתהלים בך צרינו ננגח ובדניאל ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וכן בכל תרגום אונקלוס לאגחא קרבא, ומהא גופא דפתח בנגיחה וסיים בנגיפה נראה דשניהם לשון חבלה ומכה. ולכן כשרצו להוכיח מדצדקיה בן כנענה דלשון נגיחה הוי בקרן דוקא דכל כוונתו שם לומר לו שינצח במלחמה ומ"מ עשה לו קרני ברזל ואמר באלה תנגח את ארם, ש"מ דלשון נגיחה תמיד בקרן הוא, השיבו דמשם אין ראיה גמורה דלשון נגיחה היינו מעשה נגיחה טבעי של שור, דאפשר דכוונתו לומר דתנצח בלחמה ותכה אותם מכה גדולה בחזקה כמו שהקרן מנגחת בתחיבה בגוף, אך ה"ה סכין או רומח, וכמו שבאמת תרגם שם יונתן באלה תנגח את ארם באילין תקטל ית אנש ארם וכן ביחזקאל דכתיב ובקרניכם תנגחו תרגמו שם בלשון מכה ובתוקפא תברתון. וזוהי כוונת הגמרא דהוי בתלושה ר"ל דהוכח מצדקיה רק דנגיחה היינו מכה חזקה מאוד כמו תחיבה בגוף שהיא מכה חמורה ובכח, כמש"כ רש"י בסוגיין לקמן על פתח בנגיחה וסיים בנגיפה דנגיחה היינו בכח דוקא משא"כ נגיפה, ואפשר דכוונת הפסוק על מעשה משונה של תחיבה בכח הבא מכעס, כגון שאחזה את הקרן בין שיניה וכדו', אך מעשה טבעי של נגיחה בקרן מחוברת הוי דרכה של הבהמה ואין לחלק בין תם למועד בזה. ולכן הוצרכו להביא קרא דבכור שורו להוכיח דנגיחה היינו במחובר דוקא.

ובעצם הראיה משם הנה כתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ולפום ריהטא אין ענין לרישא דקרא בהדי סיפא דקרא, דברישא כתב הדר לו, והוא לשון נוי כמו שת"א זיוא ליה וכן קרני ראם קרניו היינו משום דקרני ראם נאות כדאיתא בספרי שם ז"ל וקרני ראם קרניו שור כחו קשה אבל אין קרניו נאות ראם קרניו נאות אבל אין כחו קשה ניתן ליהושע כחו של שור וקרניו של ראם ע"כ. ובסיפא דקרא בהם עמים ינגח, ומי הוי נגיחה ע"י זיו או נוי, ומאי חשיבותייהו גבי נגיחה. וביאור הענין הוא דבאמת כחו של יוסף הוי ביופיו וחנו, דמשום הכי תבעתו אשת פוטיפר וגם פוטיפר עצמו נמשך אחריו כדברי חז"ל וע"י חנו נתמנה להיות ראש בית הסוהר, וחן זה היינו גם חן חכמתו, שנתברר לשר האופים ושר המשקים ולפרעה שהוא איש אשר רוח אלהים בו, וכל רואיו יתאוו ליופיו החיצוני והפנימי. והוא מה שפי' רש"י כאן דהדר היינו ונתת מהודך עליו דמשה, דמלבד יופי הגוף הכוונה ליופיו של רוח ושניהם הוו כחו של יוסף, וע"י זה כבש את מצרים ולא ע"י מלחמה וכלי זיין, והוא כח החן של רחל בכלל כש"כ אלהים יחנך בני, וכבר הארכנו במקום אחר בכח הכיבוש שע"י יופי זה המרומז ג"כ בספרי על אתר.

והוא גם כן מרומז כאן בלישנא דקרא, דנקט שורו גם משום דמרמז לשוּרו, היינו מראהו או ראייתו, ונקט ראם גם משום דמרמז לראיה עם מ"ם בסוף התיבה כמו חנם מחן ושלשום משלש והרבה כמוהם, וכבר מצינו שתי לשונות אלה יחד בפי בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. והנה בברכת יעקב בפרשת ויחי כתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור, וכבר פי' רש"י דשור היינו לשון הסתכלות. ובאמת נראה שיש לפרש כל הך קרא הכי, דבן פרת היינו בן שפרה ורבה, ומפרש קרא והולך דהוא בן פרת עלי עין היינו על ידי עין, דע"י שרואים אותו ומעיינים בחכמתו ובמעשיו נמשכים אחריו ונעשים תלמידיו ואוהביו וע"י זה מתרבה יותר אפי' ממה שמתרבה ע"י לידה טבעית, והוא כדברי הרמב"ם בפרק ילד במורה, ונמצא שכפל הלשון בן פרת יוסף בן פרת עלי עין הוא הסבר הדבר דבן פרת יוסף והפירוש בעמקו הוא שהוא בן פרת עלי עין. וסיפא דקרא יתפרש ג"כ באופן זה דהרי בנות צעדה תרגם אונקלוס דקאי על אפרים ומנשה, והכוונה דבנות צעדה ר"ל דמנשה ואפרים צועדים לכיבוש כמו בזעם תצעד ארץ ובאף תדוש גוים דחבקוק (והתם בכיבוש יהושע מיירי) וכיבוש זה ע"י מה, ע"י שור, דהיינו שכח כיבושם האמיתי שלעתיד הוא ע"י שור ע"י מה שרואים אותם ונמשכים אחר מעשיהם והוא כיבוש הרבה יותר מע"י מלחמה. והשתא אתברר לן נמי סיפא דקרא דהכא, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה דק"ק דאין דרך התורה לפרש את משליה וחידותיה ובפרט על אתר, אלא דלפי הנ"ל הכוונה בלשון הם היינו דהם, ההדר והנוי שבמעשים ושבחכמה, הם רבבות אפרים באמת והם אלפי מנשה באמת שע"י זה יכבשו הרבה יותר ממה שיכבשו ע"י מלחמה והיא תכונתו של משיח בן יוסף שינהרו אליו כל הגוים.

מ"מ הא חזינן דנוי והדר הם הנצרכים לכיבוש בהאי קרא, וא"כ בהם עמים ינגח דוקא ע"י הדר ונוי שלהם, ואין הדר לו לשור ע"י קרניו אלא כשהן מחוברות לראשו, דמה הדר יש כשהן תלושות ממנו. ושוב מבואר היאך הוכיחו מכאן דנגיחה הויא דוקא בקרן מחוברת.

והשתא אתברר לן נמי אמאי אייתו תרי קראי, דכוונת הברייתא לומר דקרני צדקיה בן כנענה אינם כקרני יוסף דתלושות הן ואין בכחן לכבוש, כמו שבאמת היה שנפלו במלחמת ארם ונהרג אחאב במלחמה. והן תלושות משום דאין בכח האומות או נביאי הבעל להתחבר לג"ר כי אם לז' תחתונות, ונשארים תלושות ממקור הברכה, משא"כ נביאי ישראל יש בכחן להתחבר לג"ר ולהמשיך ברכה לתחתונים. וזו היתה כוונת היוונים במה שגזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל שרצו שיהיו מנותקים וע"י זה יאבדו ישראל כל כח קרני השור שבהם עמים ינגח, והיינו לשון אלהי ישראל האלוה המיוחד לישראל דהיינו ג"ר וא"ס ב"ה דיון ומצרים וצור וכנען היו באמת שוות בדתם כי כולם היו עובדים רק לז' תחתונות ולא היו עולים למעלה מזה ואדרבה סברו שאי אפשר וכולם הכירו בצד השווה שבדתותיהם וכמו שהאריך בזה החוקר וואלפסאן בספרו על פילון ומה שהציק להם הוא אלהי ישראל איפה שאין להם אחיזה למעלה בג"ר ובזה רצו לבטל כח קרני השור. (ועוד יש לפרש שאלהי ישראל הוא יעקב שרצו לנתק יופיו של יוסף מתורתו של יעקב וע"י זה לנתק את השלהבת מהגחלת וכבר הארכנו במקום אחר.)

ומעשה החיבור והדיבוק לת"ח הוא המחבר אותנו למקור הברכות והוא מה שאמר ר"ט ולר"ע בריש זבחים ופרק ג' דקידושין ובספרא פר' ויקרא ומצורע ומקומות אחרים אני שמעתי ואין לי לפרש אתה דורש ומסכים לשמועה בלשון הזה אמר לו עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו והלא דבר הוא שר"ע שהיה עם הארץ עד שהיה בן מ' שנה היה בידו לדרוש ולהסכים לשמועה, אלא משום דהיה בן יוסף דע"י חן הנטוי עליו זכה למה שזכה והכירו בו חכמים שהיה מלא ברכת השם ומפני רוח ה' אשר היה בקרבו היה דורש ומסכים לשמועה ומשום הכי אמר לו ר"ט כל הפורש ממך כפורש מחייו שיש ביד הלומד מר"ע לזכות לחיים אמיתיים ופורש ממנו הוי כמת כלפי זה ודברי ר"ט הם דברי הפסוק בקהלת כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כי למי שבוחר להיות כלב אבל חי ע"י שמחובר אל רבו שהוא מקור חייו טוב לו מלמי שבוחר להיות אריה בפני עצמו ולא לקבל מרבו כל מה שאפשר.